פסק-דין בתיק ע"א 11389/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בת.א. 11586/04, מיום 16.9.07, בו נקבע כי על המערערות לשלם למשיב סך של כ-590,000 ש"ח, כפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים.

רקע עובדתי

1.   המשיב, יליד 1985, נפגע בתאונת דרכים ביום 1.3.02, בעת שהיה בכיתה י"א. התאונה אירעה שעה שמכונית פגעה בקטנוע עליו רכב, וכתוצאה ממנה נגרם לו שבר בקרסול שמאל עם פריקה מלאה של הקרסול. המשיב עבר ניתוח להחזרה של השבר, קיבוע עם פלטה וברגים, קשירה של העורק הטיביאלי האחורי והשתלת עור שנלקח משוק ימין. ביום 1.4.04 התגייס המשיב לטירונות קרבית ביחידת נ"מ. ביום 10.6.04 הועבר המשיב ליחידה אחרת, עקב המגבלות מהן סבל בקרסולו. בסופו של דבר הועבר ליחידה עורפית, בה תיפקד כאפסנאי.

2.   בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לתאונה ולכיסוי הביטוחי מטעם המערערות. המחלוקת נסובה סביב שאלת הנזק וגובה הפיצוי. עוד לפני הגשת התובענה מונו, בהסכמת הצדדים, מומחים בתחום האורטופדיה והפלסטיקה לקביעת נכותו הרפואית.

ד"ר יצחק טוכמן, אשר מונה כמומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע בחוות דעתו מיום 8.4.03, כי למשיב נותרה נכות צמיתה של 10% בגין הצלקת, לפי פריט 75(1)ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

ד"ר מיכאל לבני (להלן: "ד"ר לבני" או "המומחה"), אשר מונה כמומחה בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 28.11.03, כי למשיב קיימת הגבלה בחלק מתנועות הקרסול וקיים מנח אקווינס קל של הקרסול. כמו כן קיימת צלקת מכערת עם חסר ברקמות הרכות מתחתיה. ד"ר לבני קבע, כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%, לפי פריט 48(3)ב לתקנות האמורות. כמו כן, נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% ל-3 חודשים מיום התאונה, ובשיעור של 50% ל-5 חודשים שלאחר מכן.

שני הצדדים שלחו שאלות הבהרה לד"ר לבני וקיבלו תשובותיו. לאחר סיום שמיעת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומי המשיב, הגישו המערערות בקשה לחקור את ד"ר לבני על חוות דעתו. ביום 30.4.04, ניתנה החלטה ולפיה בית המשפט יכריע בבקשה לחקור את המומחה לאחר הגשת סיכומיהן של המערערות. ההחלטה בבקשה ניתנה במסגרת פסק הדין.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.   בסיכומיהן בערכאה המבררת טענו המערערות, כי פגיעתו של המשיב אינה חמורה כפי שהוא מנסה להציגה. כתמיכה לטענתן הציגו המערערות תמלילי שיחות שערכו חוקרות פרטיות (במסווה של הצעת עבודה) עם המשיב ועם אמו, מהן עולה, לכאורה, כי המשיב משחק כדורגל ורוכב על סוסים. זאת, בניגוד לעדותו של המשיב ועדות אימו בבית המשפט. בית משפט קמא קבע, כי אמנם קיים פער בין המידע שמסרו המשיב ואמו לחוקרות ובין המידע שמסרו בבית המשפט, אך עם זאת יש להתחשב בכך שהשיחות עם החוקרות היו מגמתיות ובכך שאין ראיה חיצונית נוספת התומכת בדברים שנאמרו בשיחות. בנסיבות אלו נקבע, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך הדברים שנאמרו לחוקרות.

המערערות הציגו בבית משפט קמא מסמכים רפואיים מתקופת שירותו הצבאי של המשיב, וביניהם שאלון רפואי למועמד ליחידת שדה מיום 1.4.04 (יום גיוסו של המשיב), בו כתב המשיב כי אינו סובל מכאבים ברגליו. עוד הוצג כרטיס רפואי מיום 24.8.04 (תיעוד של ביקור המשיב אצל רופא צבאי), בו נרשם כי " אין הגבלה בטווח תנועה". בית משפט קמא קבע, כי אל מול ראיות אלו עומדים רישומים רפואיים אחרים מתקופת שירותו של המשיב, בהם מתועדות תלונות המשיב על כאבים ברגלו ואשר בגינם בסופו של דבר אף הועבר ליחידה עורפית. משכך, אין די ברישומים שהציגו המערערות כדי לערער את חוות דעתו של ד"ר לבני. עוד קבע בית משפט קמא, כי מסמכים אלה תומכים בעדותו של המשיב על רצונו להתגייס לשירות קרבי, ועל כי הדבר לא צלח בידו עקב הפגיעה בקרסול.

4.   על יסוד האמור, דחה בית משפט קמא את טענות המערערות וקיבל את חוות דעתו הרפואית של ד"ר לבני. בית המשפט קבע, כי הנכות האורטופדית הינה תפקודית במלואה. גם בקשתן של המערערות לחקור את המומחה נדחתה בנימוק, כי הנכות הצמיתה שקבע המומחה נקבעה על יסוד הגבלה אובייקטיבית שקיימת במנח הקרסול וכף הרגל, אשר ייתכן ונובעת בחלקה מהצלקת הפנימית עם הדבקויות, כפי שהשיב המומחה לשאלות ההבהרה מטעם המערערות. עוד צויין, כי " העובדה שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר ולאחר שכבר הוגשו סיכומי התובע, תומכת במסקנה זו". חוות דעתו של ד"ר טוכמן התקבלה, אך בית משפט קמא קבע כי הנכות התפקודית בגין הנכות הפלסטית תוכר רק בחלקה, כך ששיעור הנכות התפקודית הכולל יעמוד על 22%.

5.   אשר לחישוב ראשי הנזק. טענת המערערות, כי המשיב עבד גם לאחר התאונה בטרם גיוסו לצה"ל התקבלה, ובית משפט קמא קבע כי המשיב חזר לעבוד ביום 1.6.03. למשיב נפסקו פיצויים בגין הפסד השתכרות מלא בסך של 28,000 ש"ח לשמונת החודשים של הנכות הזמנית בצירוף ריבית. לשבעת החודשים שלאחריהם, בהם גם לא עבד המשיב, נפסק סך של 6,160 ש"ח בצירוף ריבית, לפי חישוב על בסיס הנכות התפקודית שנקבעה. למשיב לא נפסקו פיצויים לתקופה שלאחר חודש יוני 2003.

בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, פסקה ערכאה קמא פיצויים לפי חישוב אקטוארי של השכר הממוצע במשק סך של 450,000 ש"ח בקירוב. עוד פסק בית משפט קמא  למשיב פיצויים בגין כאב וסבל על בסיס הנכות הצמיתה שקבע וימי האשפוז, וכן עבור  עזרה בעבר (15,000 ש"ח), החזר הוצאות רפואיות (5,000 ש"ח) וניידות (15,000 ש"ח).

טענות המערערות

6.   המערערות מלינות על ליבת הפיצוי, המורכבת מראש הנזק של הפסד שכר בעבר וראש הנזק של אובדן הכנסה לעתיד, אשר נקבעו לפי נכות תפקודית של 22%.

טענתן העיקרית של המערערות היא, כי הערכאה המבררת העדיפה את עדותם של המשיב ושל אימו, על פני הדברים שאמרו לחוקרות הסמויות. המערערות טוענות, כי אין מדובר רק בסתירה בין גרסה מוקדמת לבין גרסה מאוחרת של המשיב, אלא אף על המשמעות שיש לייחס לאמירות שנאמרו מפי עד כ"משיח לפי תומו". לטענתן, על בית המשפט לייחס אמינות יתירה לאמירת בעל דין שנאמרה כ"משיח לפי תומו" שלא לצורך הליך משפטי, על פני עדותו ה"אינטרסנטית" הנאמרת בבית המשפט. יתרה מכך, טוענות המערערות, בית משפט קמא קבע כי " יחד עם זאת כן ניתן לומר שהדברים שהם [המשיב ואימו] אמרו לחוקרות, אשר אינם מתיישבים עם עדותם בבית המשפט, מפחיתים את המשקל שניתן לתת לעדויות שלהם בפני" (פסקה 16 לפסק דין בית משפט קמא), אך קביעה זו לא מצאה את ביטויה בתוצאות פסק הדין.

עוד מלינות המערערות על כי בית משפט קמא העדיף את עדות המשיב ואימו על פני המסמכים הרפואיים בהם מצהיר המשיב כי אינו סובל מכאבים ברגלו, ועל פני תעודות רפואיות בהן רשום כי אין הגבלה בתנועת רגלו של המשיב, ובעקבותם גיוסו של המשיב לטירונות קרבית בנ"מ. טענה זו מתחזקת, כך הטענה, גם לאור העובדה שהמשיב חזר לעבוד כשנה ורבע לאחר התאונה בעבודות פיזיות הכרוכות בעמידה ממושכת. המערערות מוסיפות וטוענות, כי ראיות אלו סותרות את חוות דעתו של ד"ר לבני, ומוכיחות שהפגיעה שנגרמה למשיב פחותה בהרבה מכפי שפסק בית משפט קמא. בנסיבות אלו, כך הטענה, טעה בית משפט קמא בכך שלא הורה למנות מומחה אחר, ולחילופין לאפשר להן לחקור את המומחה.

טענה נוספת בפי המערערות היא שכתוצאה ממצבור הראיות שהציגו, היה על בית המשפט לפסוק פיצויים על בסיס גלובלי בלבד, ולא על בסיס אקטוארי מלא.

טענות המשיב